במשך שנים נאבקו רקדניות בטן בישראל על זכותן להעלות מופעי מחול על במות, בדיוק כמו רקדנים מתחום המחול הקלאסי והמודרני או אפילו הפלמנקו.
הדרך לא היתה פשוטה, שכן מנהלי האולמות שבהם רצו להופיע,לא התרצו בקלות. בחרתי להציג את תהליך התמורה דרך סיפורן האישי של שלוש רקדניות בטן שמלוות אותו מראשיתו, כשלכל אחת מהן תרומה ייחודית להתפתחותו – אביגיל קליין, אלינא פיצ'רסקי ויעל מואב.
שלושתן נאלצו לעמול קשות על מנת לשכנע שריקודי בטן אינם רק בידור קל לחפלות או חתונות, אלא שפה תנועתית ואמנותית מגוונת ועשירה. והצורך שלהן לעלות על בימת התיאטרון נבע בעיקר מחוסר הסיפוק שחשו מהמנעד האמנותי והאישי שאפשרו הגבולות הצרים של ההופעה של רקדנית בטן במועדון הלילה בחפלה או בחתונה.
אביגיל קליין מכנה את עצמה "רקדנית בטן, שחקנית, סטנד-אפיסטית, שעושה שמח...". את הראיון הראשון איתה ערכתי בעיצומן של הכנות למופע "קצוות", שהעלתה בפני 400 תלמידי תיכון ברמת גן בחד עם הרקדן המחול האירי, יאיר ורדיגר בסתיו 2006.
עצם העובדה שמופע מחול מזרחי, עם או בלי ריקוד אירי, עולה בפני תלמידים, מעיד יותר מכל על כברת הדרך הארוכה שעשה הדימוי של ריקודי הבטן בעשרים השנים האחרונות. אם לפני 15-20 שנה, הוא נקשר למועדוני לילה אפופי עשן ואדי אלכוהול או לחפלות משפחתיות, הרי שהיום אין פסטיבל מחול שמכבד את עצמו, שאינו מעלה לפחות מופע אחד שיש לו הקשר למחול המזרחי.
בסוף שנות השמונים היו בארץ שתי קבוצות עיקריות של רקדניות. האחת הרקדניות שצמחו בארץ על ברכי התרבות המזרחית – ברי סימון, כוכב פרי, ריקי צור, אלכסיס ועוד.. ואילו השניה של "הירושלמיות" שלמדו ריקודי בטן בארה"ב ובאו עם איצטלה של אוניברסיטה והשכלה – לאה גביש, רחל מילשטיין, אילנה רסקין. עימן היו גם המורות התל-אביביות כמו ברברה ודבי גולדמן, שגם הן הביאו את הריקוד מארה"ב, וכן אלינא פיצ'רסקי שלמדה בארץ. הקהל היה של חפלות, אירועים, מסיבות פרטיות כמו ימי הולדת לגברים בני 50 ועוד. רקדנית הופיעה באירוע בין המנות, במשך חצי שעה לערך. לדברי אביגיל להזמין רקדנית כמו ברי סימון נחשב לסמל סטטוס, ומאחר שלא היו הרבה רקדניות, רקדנית דרשה וקיבלה סכום גבוה עבור הופעתה, וגם הטיפים נחשבו לעניין של כבוד, והיו ממש 'שופכים' כסף על הרקדנית.
בתקופה זו עדיין לא היה מקובל ללמד ריקודי בטן. היו מורות ספורות בירושלים ובתל-אביב. אביגיל מספרת שנדחתה ממקומות רבים אליהם פנתה בבקשה ללמד בהם. נשים שהגיעו ללמוד עשו זאת בהחבא, שהבעל או המשפחה לא ידעו.
שנת 1990 היתה נקודת ציון חשובה להעלאת תודעת המחול המזרחי כריקוד השווה התייחסות אמנותית. בשנה זו יזמה רקדנית הבטן והמרצה לאומנות האיסלם הד"ר רחל מילשטיין, פסטיבל מחול מזרחי שהתקיים במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים. לארץ הגיעו רקדנים ומורים למחול מהשורה הראשונה בעולם – סרינה וילסון, איברהים פרח, וונדי בונוונטורה, מרוקו ועוד. הם העבירו במשך שלושה ימים סדנאות לרקדניות וחובבות מחול ישראליות, והעלו שלושה מופעים, שניים מהם בתיאטרון החאן בירושלים. זאת היתה הפעם הראשונה שהמחול המזרחי בארץ קיבל במה והתייחסות רצינית.
בד בבד הצטמצמו פתאום המקומות שבהם אפשר היה להופיע. המועצה הדתית בירושלים החליטה למנוע תעודות הכשר מאולמות שאיפשרו לרקדניות בטן להופיע בהם והרקדניות החלו להדיר רגליהן מהאולמות שעליהם היתה עיקר פרנסתן.
אחת היוזמות הראשונות להעלאת מופע שמבוסס על רקדניות בטן ישראליות עלה שנה לאחר שהרקדנית ורד גולדברג נהרגה בתאונת דרכים (1993). משפחתה רצתה להעלות ערב לזיכרה בסוזן דלל ופנתה לניני קלקין, רקדנית מחול עכשווי ומורה לפילאטיס שעבדה עם ורד על בניית כוריאוגרפיות, קומפוזיציה והתייחסות למרחב. ניני פנתה לכמה תלמידות של ורד, ביניהן פיפי נס, גילי אביטל, אילת גבאי, יפעת בן יחזקאל ואחרות. ובהמשך הגיעו גם לאביגיל קליין ולאלינא פיצ'רסקי. וכך עלה המופע "פרח לורד".
אביגיל המשיכה לעבוד עם ניני קלקין, והעלתה בצוותא מופע פרינג' קטן בשם: ברוך שעשאני אשה, שהקהל התקשה לקבל, ובדיעבד היא חושבת שהקדים את זמנו. בשנים האחרונות רצה אביגיל עם מופע עצמאי בשם "על בטן מלאה" המשלב קיטעי הומור, סטנד-אפ וריקוד, שעלה על במות רבות, ביניהם בית ציוני אמריקה, אולם רוזין בתל-אביב, במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים, וכחלק מפרויקט "פסיפס" - אירועי מחול מזרחי בפסטיבל כרמיאל ביוזמה והפקה אמנותית של אלינא פיצ'רסקי.
חלק גדול מהקרדיט לעצם קיומם של אירועי מחול מזרחי בפסטיבל כרמיאל מגיע לאלינא, לאו דווקא בזכות פועלה היום, אלא בשל המאבק ארוך השנים שהיא ניהלה להפוך את המחול המזרחי, למוכר ולגיטימי בעולם המחול הבימתי, לצד הבלט הקלאסי, המודרני, ריקוד הפלמנקו ועוד שלל סגנונות.
את המופע הראשון שלה "הרמון של אשה אחת", אף מוסד לא רצה להעלות. במשרד החינוך והתרבות הבהירו לה בטלפון: "ריקודי בטן זה לא תרבות". בסוזן דלל התקיים בתקופה ההיא פסטיבל "גוונים במחול". היא הגישה מועמדות להשתתף ואף עברה את כל השלבים עד השלב האחרון. ועדיין המנהלת האמנותית סירבה להשלים עם זה ואמרה לי "תראי, אולי תרקדי בחוץ, בכניסה שמה. זה לא ריקוד קאמרי". ועלבה בה עד עמקי נשמתה. בסופו של דבר עלה המופע בצוותא וזכה להצלחה מרובה.
מאז הספיקה אלינא להעלות גם את המופעים "געגועים ללולו", "מורנה אמורה" ביחד עם רקדנית הפלמנקו נטע שיזף, "דלישס" ועוד.
אלינא הובילה גם מהפכות אחרות. היא יזמה את הקורס הראשון להכשרת מורים למחול מזרחי במסגרת ביה"ס להשתלמויות מורים בוינגייט. גם זה לא היה פשוט. כיום נושא הכשרת המורות לריקודי בטן מקבל תאוצה, ומתקיימים במקביל כמה קורסים שעוסקים בהכשרת מורות לריקודי בטן.
יתרה מזאת, בשנים האחרונות אנחנו מוצפים בשלל אירועים, פסטיבלים וסדנאות ריקודי בטן, שמעשירים את המגוון הן עבור הרקדניות המקצועיות והן עבור קהל החובבות. הגדול שביניהם, פסטיבל אילת הבינלאומי למחול מזרחי, מופק במשותף על ידי יעל מואב ואורית מפציר, חגיגה מרהיבת עין של ריקוד, שמחה וצבע, בהשתתפות מאות אנשים.
יעל מואב היא הבעלים והמנהלת של סטודיו ערבסק למחול מזרחי, הראשון שהוקדש ספציפית להוראת ריקודי בטן בלבד. קשה להניח שיעל צפתה שכך יהיו פני הדברים כאשר פנתה ללמוד ריקודי בטן אצל לאה גביש בחוג היחיד שהתקיים לפני כשני עשורים בירושלים.
את להקת ערבסק, שהיא הלהקה המקצועית הראשונה של רקדניות בטן, הקימה יעל ב-1995, אך המופע הגדול הראשון של הלהקה היה בקיץ 1999 בתיאטרון החאן, עם רקדנית אורחת מחו"ל, ג'מילה הני שברה. זאת היתה תקופה שהתיאטראות לא ממש נפתחו בפני הופעות מחול מזרחי אך כבר לא הייתה התנגדות לאומנות זו. לאט לאט נפתחו שאר הבמות בארץ בפני הלהקה - מתיאטרון רמת גן ותיאטרון ענבל, ועד פסטיבל כרמיאל, היכל התרבות בתל-אביב, תיאטרון ירושלים ועוד ועוד..
המשותף לכל הרקדניות הללו, הוא שלכל אחת מהן היה משהו שהיא רצתה להביע בריקוד ובתהליך העבודה על ריקוד, ובימת התיאטרון נתנה לה את ההזדמנות לספר את הסיפור האחר, את הנרטיב האישי שלה. הכלי ששימש אותן הוא המחול המזרחי, בדיוק כמו כל אמן מחול יוצר אחר שמשתמש בכלי אומנותו כדי לספר את סיפורו.
ולנו רק נותר לברך על שהן סללו לנו את הדרך.
המאמר הנ"ל הוא תקציר מתוך מאמר ושלושה ראיונות שהתפרסמו אצלי באתר על המסלול שעברו ריקודי הבטן בישראל מהחפלה אל הבמה
אני רקדנית יוצרת, כוריאוגרפית ומורה לריקוד בטן אינטואיטיבי ותודעת הגוף בתנועה.
בנוסף לכך, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אספנית של ידע. עוד כילדה קטנה הייתי גומעת את כרכי "אנציקלופדיה תרבות" כדרך לדעת עוד ועוד.
גם תחום העיסוק השני שלי, שעיקרו תחקיר, כתיבה ויצירת סרטים, עוסק כולו בידע - איסופו, עיבודו והצגתו לקהל.
כשהתחלתי לרקוד ריקודי בטן, התחלתי במקביל לחפש מידע, לאסוף חומרים, לחקור. באותם ימים המידע היה מועט, ולא היו כמעט בנמצא פרסומים או מחקרים רשמיים. כיום המצב שונה, אבל עדיין מעטים המה מקורות המידע האמינים.
מלאכת האיסוף והתחקיר גורמת לי עונג רב, ואני שמחה לחלוק איתכם מעט ממה שאני גיליתי וממשיכה לגלות.
